1תדע שמשנתנו עוסקת בשאר ההלכות בשווה, דקא תני סיפא שהוא שונה בסופה בהמשכה של המשנה: הטוען "דינר זהב לי בידך", והנתבע אומר: "אין לך בידי אלא דינר כסף וטריסית ופונדיון ופרוטה" — חייב, שהכל מין מטבע אחת הן; אי אמרת בשלמא נניח אם אתה אומר שמדובר בטוען בשוה דינר זהב — משום הכי כך חייב, שהרי מודה במקצת הסכום שנתבע, אלא אי אמרת אם אתה אומר שמדובר בטוען דינר זהב דוקא — אמאי מדוע חייב? הרי טענו זהב והודה לו בכסף או נחושת!2אמר ר' אלעזר: כאן מדובר בשטענו בדינר מטבעות, כלומר טענו שהוא חייב לו מטבעות בשווי דינר זהב, ובכלל זה כל מטבע שהוא. ונמצא שההודאה ממין הטענה היא. ואף שאין בזה לעצמו חידוש, קא משמע לן משמיע לנו בדין זה שפרוטה בכלל מטבע איתא ישנה, והמודה בה נחשב כמודה במקצת כשתובע ממנו מטבעות. ומעירים: דיקא נמי מדויק גם כן הדבר מלשון המשנה, דקתני ששנה בה את ההסבר לדין זה: שהכל מין מטבע אחת.3ושואלים: ורב שסבור כי מדובר בתביעה של שווה כסף, כיצד מסביר הוא נימוק זה? ומה משנה אם מין אחד הם או לא? ומשיבים: לדעתו הנימוק הוא שונה, שהכל דין מטבע אחת כלומר, הואיל והמשנה מדברת בשווה כסף, ולא בדווקא, אם כן כל המטבעות דין מטבע אחת יש להן ר"י מיגאש.4ואגב כך שואלים: ור' אלעזר, לימא האם לומר, מדסיפא מכך שאת סופה של המשנה כשמואל הוא מתרץ, רישא נמי תחילתה גם כן כשמואל סבירא ליה סבור הוא שיש לפרשה בדווקא, שהוא סבור כמותו לענין כפירת טענה?5ודוחים: לא, סיפא סופה דוקא מפרש בשיטה זו, משום שכך נראית לו משמעות המשנה, דקתני ששנה: שהכל מין מטבע אחת, ואולם רישא תחילתה אין אנו יודעים אם הוא מפרש כרב או כשמואל.6ומציעים: תא שמע בוא ושמע עוד ראיה לענין השאלה האם מדובר במשנתנו בתביעה בדווקא או בשווה כסף, ממה ששנינו בברייתא, שהטוען: "דינר זהב זהוב לי בידך", והשיב לו הנתבע: "אין לך בידי אלא דינר כסף" — חייב, משום שתבע ממנו מטבע, וזה כפר לו במטבע. ועל כל פנים לענייננו נדייק: טעמא הטעם דווקא שאמר ליה לו "זהב זהוב" משמעו מטבע זהב, הא סתמא אבל בסתם אם היה אומר רק "דינר זהב" — שוה קאמר ליה אומר לו, וכדברי רב!7אמר רב אשי, אפשר לתרץ לדברי שמואל כי הכי קאמר כך הוא אומר: כל האומר "דינר זהב", כאומר "דינר זהב זהוב" דמי נחשב, וכוונתו דווקא למטבע של דינר.8תני שנה ר' חייא בברייתא שיש בה לסיועיה לסייע לרב: הטוען לחבירו: "סלע לי בידך", והשיב לו: "אין לך בידי אלא סלע חסר שתי כסף" — חייב, ואם אמר שיש לו בידו רק סלע חסר מעה — פטור. משמע שכיון שלא היתה הכפירה בשתי כסף — אינו חייב שבועה, וכרב.9א אמר רב נחמן בר יצחק אמר שמואל: לא שנו שצריכה הטענה להיות בשווי שתי כסף כדי לחייב שבועה, אלא בטענת מלוה והודאת לוה במקצת, אבל במקרה אחר שחייב אדם שבועה לחבירו, בטענת מלוה והעדאת עד אחד כדברי המלוה, שחייב הלווה להישבע כדי להכחיש את העד, אפילו לא טענו המלוה אלא בפרוטה — חייב.10מאי טעמא מה טעם הדבר? דכתיב שנאמר במקור לחיוב שבועה זו: "לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת" דברים יט, ט, ונדייק מכאן: לכל עון ולכל חטאת הוא שאינו קם, שאין מחייבים אדם בעונש על סמך עדות עד אחד, אבל קם הוא עד אחד ומועיל לחיוב שבועה. ותניא ושנויה ברייתא: כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון בעדותם, עד אחד מחייבו שבועה. וכיון ששני עדים מחייבים אדם בכל תביעת ממון מפרוטה ומעלה, אף עד מחייבו שבועה בכגון זה.11ב ואמר רב נחמן אמר שמואל: טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן — חייב.12אמר לו ר' יצחק: יישר יפה אמרת, וכן אמר ר' יוחנן. ושואלים: כיון שדייק ר' יצחק לומר שכך אומר ר' יוחנן, האם נלמד מכלל זה דפליג עליה שחולק עליו ריש לקיש בענין זה? ומשיבים: באותו ענין לא היתה דרך לברר את דעת ריש לקיש. ומפרטים, איכא דאמרי יש שאומרים: מישהא הוה שהי ליה שוהה היה לו וממתין לסיום דברי ר' יוחנן ושתיק ליה ושותק לו, ולא ידע ר' יצחק האם לאחר מכן חלק עליו. איכא דאמרי יש שאומרים: מישתא הוה שתי ליה שותה היה ריש לקיש באותה שעה ושתיק ליה ושותק לו, ולא הגיב.13ומציעים: לימא מסייע ליה האם נאמר שנסייע לו מלשון משנתנו: טענו חטין והודה לו בשעורין — פטור, ורבן גמליאל מחייב. ונדייק: טעמא הטעם, דווקא שטענו חטין והודה לו בשעורין הדין כן, הא אבל אם היה טוענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן — חייב!14ודוחים: אפשר לומר לא, הוא הדין שאפילו טוענו חטין ושעורין נמי גם כן פטור, והאי דקמיפלגי וזה שהם חלוקים בטוענו חטין דווקא, הרי זה מנוסח בצורה זו כדי להודיעך כחו של רבן גמליאל, כמה היה מחייב שבועה, אפילו במודה שלא ממין הטענה כלל.15ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו במשנתנו: טענו כלים וקרקעות, הודה בכלים וכפר בקרקעות, בקרקעות וכפר בכלים — פטור,16הודה במקצת קרקעות — פטור, במקצת כלים — חייב.17ונדייק: טעמא הטעם דווקא משום שטענו כלים וקרקעות, שקרקע לאו אינה בת שבועה היא, הא אבל אם היה טוענו כלים וכלים שני מיני מיטלטלים, כגון חיטים ושעורים, דומיא בדומה לכלים וקרקעות, והודה באחד מהם — חייב!18ודוחים: הוא הדין שאפילו כלים וכלים נמי גם כן פטור, והא דקתני וזה ששנה כלים וקרקעות — קא משמע לן משמיע לנו דכי שכאשר הודה במקצת כלים — חייב שבועה אף על הקרקעות.19ומקשים: מאי קא משמע לן מה משמיע לנו במשנה זו, את ההלכה שזוקקין? הרי כבר תנינא שנינו במשנה במסכת קידושין: נכסים שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן!20ומשיבים: הא זו ההלכה במשנה כאן עיקר, שהיא מדברת כולה בדין שבועות, ההיא במסכת קידושין אגב גררא נסבה דרך גרירה לקחה, שמתוך ששנו שם שנכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות, הוסיפו בדרך אגב גם דין הזקקה לשבועה. עד כאן דנו בשיטת שמואל.21ור' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: טענו חטין ושעורין והודה לו באחת מהן — פטור. ומקשים: והאמר והרי אמר ר' יצחק על דברי שמואל: יישר, וכן אמר ר' יוחנן, הרי שדעתו של ר' יוחנן כשמואל! ומשיבים: אמוראי נינהו אמוראים הם שנחלקו בדבר זה אליבא לפי שיטתו של ר' יוחנן. ומביאים ראיות נגד דברי ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן.22תא שמע בוא ושמע ממשנתנו: טענו חטין והודה לו בשעורין — פטור, ורבן גמליאל מחייב. ונדייק: טעמא הטעם, דווקא משום שטענו חטין והודה לו בשעורין פטור, הא אבל אם היה טוענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן — חייב!23ודוחים: הוא הדין שאפילו חטין ושעורין נמי גם כן פטור, והאי דקתני הכי וזה ששנה כך — להודיעך כחו של רבן גמליאל, עד כמה הוא מחייב שבועה.24ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע ממשנתנו: טענו כלים וקרקעות, והודה בכלים וכפר בקרקעות, בקרקעות וכפר בכלים — פטור. הודה במקצת קרקע — פטור, במקצת כלים — חייב. ונדייק: טעמא הטעם, דווקא משום שטענו כלים וקרקעות פטור, שקרקע לאו בת שבועה היא, הא אבל אם טענו כלים וכלים דומיא בדומה לדין של כלים וקרקעות כלומר, משני מינים — חייב שבועה!25ודוחים: הוא הדין שאפילו כלים וכלים נמי גם כן פטור, והא קא משמע לן ודבר זה משמיע לנו, שהודה במקצת כלים — חייב אף על הקרקעות. ושואלים: מאי קא משמע לן מה משמיע לנו בכך? דין זוקקין? הרי כבר תנינא שנינו במשנה במסכת קידושין: נכסים שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן! ומסבירים: הא זו משנתנו עיקר ההלכה היא, ההיא אגב גררא נסבה דרך גרירה לקחה.26איתיביה הקשה לו ר' אבא בר ממל לר' חייא בר אבא, שנינו בברייתא: טענו שור והודה לו בשה, או טענו שה והודה לו בשור — פטור, טענו בשור ושה והודה לו באחד מהן — חייב!27אמר ליה לו: הא מני זו כשיטת מי היא? שיטת רבן גמליאל היא, שמחייב אפילו במודה שלא ממין הטענה. הקשה לו: אי אם שיטת רבן גמליאל היא, אפילו רישא נמי ראשה גם כן, בכופר בשור ומודה בשה, צריך להתחייב שבועה!28אלא, הא מני זו כשיטת מי היא? שיטת אדמון היא, שהוא סבור מצד אחד שההודאה צריכה להיות ממין הטענה, ומצד אחר הוא סבור שהתובע את חבירו כדי שמן, והלה מודה לו בקנקנים — חייב שבועה. וסברתו היא שהתובע דורש גם את הקנקנים וגם את השמן, וכיון שהודה בקנקנים הריהו כמודה במקצת הטענה. והוסיף ר' חייא בר אבא ואמר: ולא דחויי מדחינא לך ואין אני מדחה אותך, בלבד בתירוץ כלשהו, אלא תלמוד ערוך הוא בפיו של ר' יוחנן: הא מני זו כשיטת מי היא? שיטת אדמון היא.29א אמר רב ענן אמר שמואל: מי שרצה לתבוע מחבירו חיטים ושעורים, טענו חטין וקדם הנתבע והודה לו בשעורין, אם כמערים להודות לפני שימשיך התובע בתביעתו ויתבע גם את השעורים — חייב להישבע, אם במתכוין להודות רק בשעורים — פטור.30ואמר רב ענן אמר שמואל: טענו שתי מחטין והודה לו באחת מהן — חייב; לפיכך יצאו כלים ונתפרשו בכתוב למה שהן שלא הגדירה התורה באלה כלים מדובר, ובכל כלי, אפילו זול וקטן ביותר, קיים דין מודה במקצת.31אמר רב פפא: טענו כלים ופרוטה, והודה בכלים וכפר בפרוטה — פטור. הודה בפרוטה וכפר בכלים — חייב.32ומעירים: שתי הלכות אלה, חדא אחת כרב וחדא ואחת כשמואל. חדא אחת, הראשונה, שאם כפר בפרוטה פטור — כרב, שאמר: כפירת טענה שתי כסף. חדא אחת, השניה, שאם כפר בכלים חייב — כשמואל, שאמר: טענו חטין ושעורין והודה לו באחת מהן — חייב.33ב שנינו במשנה: טענו "מנה לי בידך", והשיב לו: "אין לך בידי" — פטור. אמר רב נחמן: אמנם פטור מדין תורה, ומכל מקום משביעין אותו את הנתבע שבועת היסת, שבועה שתיקנו חכמים. ומסבירים: מאי טעמא מה טעם הדבר? חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו. ואף שהנתבע כופר בכל ראוי לברר הדבר בכל האפשר על ידי שבועה.34ומקשים: אדרבה גדולה מזו, להיפך חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, ואם כופר הכל — מן הסתם אמת הוא אומר! ומשיבים: ניתן להבין שאף כפירה בכל אינה העזת פנים גמורה, אלא אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה משתמט הוא לו, סבר סבור הנתבע בלבו: אדחה את הפרעון עד דהוה שיהיה לי ופרענא ליה ואפרע לו.35תדע, שיש סברה לומר שהכופר בהלואה אינו שקרן גמור. שאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא: הכופר במלוה — אף שהוכח שכפר בשקר — כשר לעדות, אבל אם כפר בפקדון — פסול לעדות. וטעם הדבר כפי שאמרנו, שהכופר במלוה יתכן שאינו אלא דוחהו לפי שעה. אבל בפקדון אין מקום להשתמטות, ואם אינו מחזיר לו — משמע שרצונו לקנות ממנו.36רב חביבא מתני אסיפא שונה את דברי רב נחמן על סופה של המשנה. ששנינו, טענו: "מנה לי בידך", אמר לו הנתבע: "הן", למחר אמר לו התובע: "תנהו לי", וענה לו: "נתתיו לך" לאחר שהודיתי — פטור. ואמר רב נחמן: אף על פי כן משביעין אותו שבועת היסת.37ומסבירים את הבדל השיטות: מאן דמתני ארישא מי ששונה דברי רב נחמן על ראשה של המשנה, שמחייב שבועה במקרה שכפר בעצם החוב, כל שכן אסיפא על סופה, הוא מחייבו בשבועת היסת, שהרי הודה לו מתחילה שהוא חייב לו.
